כל פעם אני מופתעת מחדש לגלות כמה הבחירה להיות מנטורית, להחזיק יד למישהו אחר בתהליך של גדילה, מפעילה גם את החרדה שלי. כי ללוות מישהו בצמיחה שלו זה להיכנס איתו יחד אל תוך אי-הוודאות. זה להעז להיות בלי תשובות מוכנות מראש. זה להסכים להיפגש עם מה שיעלה - התנגדויות, אמונות, דילמות, רגשות. לאחרונה הבנתי שממש כמו שמטפלים רגשיים עושים טיפול בעצמם דרך העבודה שלהם - כך גם אנחנו, שמובילים אחרים בתהליכי שינוי. אין דרך ללוות אחרים בצמיחה בלי לפגוש את עצמנו חזק בדרך. למה זה קורה? מנהיגות הי